חטיבת ירושלים

כיבוש ארמון הנציב

בתקופת “הקו העירוני” היה אזור ארמון הנציב מפורז ומחולק בין ישראל, האו”ם וירדן. מדרום-מזרח לארמון השתרע, עד 1967, השטח הירדני. בשיפולי הגבעה – עמדת “הנקניק” הירדנית, ומעט דרומית לה, מערבית לכפר הערבי צור באחר – עמדת “הפעמון”.

כיבוש הארמון בידי צה”ל עשוי היה להביא לניתוק דרך גב ההר בין חברון והשומרון ומן הגדה המזרחית. התבססות כוח ערבי בארמון עתידה הייתה לפתוח את הדרך לפעולה בגזרה הדרומית של העיר ולהעניק משנה-תוקף לאיום מהר חברון על באר שבע.

בבוקר ה-5 ביוני 1967 בסביבות השעה 10:00 בירושלים, נפתחה אש לעבר מוצבי ישראל, שהתפשטה במהירות לאורך כל הגבול הירדני. חטיבת השריון “הראל” – חטיבה מספר 10, ששהתה ליד רמלה, הועלתה בדחיפות לירושלים. גם חטיבת הצנחנים 55 שיועדה לצניחה באל-עריש, עלתה לירושלים. הכוחות כולם החלו להגיע לעיר בשעות אחר הצהריים. ערב היום הראשון למלחמה אושרה תוכנית הכיבוש הנגדי של ארמון הנציב. המשימה הוטלה על הכוח הזמין היחיד בירושלים באותן השעות – חטיבה 16 הירושלמית. מפקדת החטיבה הוזעקה לאזור ארמון הנציב. המח”ט אליעזר אמיתי , והמג”ד באזור, אשר דרייזן, הגיעו לחוות הלימוד, בסמוך לארמון והתמקמו בה, עד לפקודה “לנוע”.

 

בשעה 14:10 הגיעה הודעה מהמח”ט שפלוגה ירדנית תפסה את ארמון הנציב והם מתקרבים לחוות הלימוד. תוך זמן קצר החטיבה הייתה מוכנה לתקיפה, בשעה 14:25 מתקבל אישור מהמטכ”ל לתקיפת הארמון ע”י חטיבת ירושלים והם מוסרים כי שניים ממטוסינו הפציצו את גבעת הראדאר וטסים לסייע  להתקפת הנגד בארמון הנציב.

 

פלוגה ב’ מגדודו של אשר דרייזן הייתה הראשונה במקום. זו הייתה פלוגה עליה הוטל לתפוס את חוות הלימוד. היא הגיעה באוטובוסים, בעיצומה של הפגזה קשה על החווה, סמוך לשעת הצהריים, זמן קצר אחר כיבוש הארמון בידי הירדנים. האנשים קפצו מעל האוטובוסים וזינקו אל בין עצי המטע של החווה.

סא”ל אשר דרייזן יצא למחנה אלנבי. הכוחות שהובטחו לו לכיבוש הארמון איחרו לבוא. חמישה טנקים הגיעו למחנה אלנבי ונעצרו בכניסה.

ב – 15:10 הטנקים התניעו, אולם רק שלושה נעו מהמקום. השנים האחרים שקעו עמוק בבוץ המטעים של קיבוץ רמת רחל. הכוח הישראלי התחיל לנוע מחוות הלימוד. אחרי הטנקים באה הסיירת הירושלמית.

הטנק המוביל נגח את השער ופרץ אל תוך חצר הארמון ובעקבותיו – הטור המשוריין.

הופעת הטור הכתה בתדהמה את פלוגת הלגיון שבארמון, שנפגעה כבר קשה מהפגזת המטוסים. בחצר היו פזורים חללים וג’יפים בוערים. למראה הטנקים, פנו חיילי האויב שבחצר אל ג’יפי התול”ר האחרונים שלהם. סא”ל אשר דרייזן הבחין בהם מזחל הפיקוד. הוא אחז במקלע אשר בזחל”ם, ירה בלגיונרים והבעיר שלושה ג’יפי תול”ר. באותו רגע התדפק צרור כדורי מקלע על דופן הזחל. כדור פגע בזרועו של מפקד הגדוד. מקור האש התגלה- בונקר קטן בקצה הרחבה, דרייזן, על אף השיתוק שאחז בזרועו כיוון לשם את המקלע. צרור ארוך – והבונקר השתתק. הלגיונרים נמלטו אל תוך החורשה. הכוח הגיע אל “גבעת האנטנות” ותפסוה ללא קרב. כאן עצרו, ברגע זה פוצץ מפקד הסיירת, רס”ן יוסי לנגוצקי את שער הארמון ופרץ פנימה. הכוחות החלו ב”טיהור” הבניין, מחדר אחד עצרה אותם, ממש ברגע האחרון, קריאה מבוהלת באנגלית – “אל תירו!”

בחדר זה נמצאו כ-30 איש, עובדים אזרחיים של מטה המשקיפים של האו”ם, וכן נשים וילדים. הם נסגרו בחדר זה מאז כבש הלגיון את הארמון, שעתיים לפני כן.

אחד הלוחמים, זרח אפשטיין, נכנס לחורשה לבדו והחל בטיהור העמדות. “מתוך חפירה ירו בי” סיפר אחר כך אפשטיין “ואני הטלתי רימון ורצתי הלאה. לפתע מצאתי עצמי לבדי בין העצים… זיהיתי חייל ירדני. הוא ניצב כשני מטרים ממני גם הוא זיהה אותי. באותה שנייה שלחנו שנינו את אצבעותינו על ההדק, אני הקדמתי”. כשהגיע לסוף החורשה נפסקה האש. על פעולת הטיהור הפרטית שלו קיבל אפשטיין צל”ש.

25 דקות לאחר תחילת ההתקפה דיווח אמיתי המח”ט: “ארמון הנציב בידינו”. האישור ניתן להמשיך הלאה.