תקופת השלטון הבריטי ומלחמת יום העצמאות

ב-2 בנובמבר 1917 הוכרזה הצהרת בלפור לפיה, בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל ואף הכירה בתנועה הציונית שמייצגת שאיפות אלו. כחודש לאחר הצהרה זו נכבשה הארץ ע”י הבריטים והגנרל אלנבי נכנס כמנצח במצעד ראווה לירושלים. הוא התקבל בברכה ע”י הישוב היהודי מאחר והבינו שבקרוב תקום מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז השלטון הבריטי הוקם בירושלים.

הערבים בארץ לא ראו בחיוב את הצהרת בלפור ואת כוונת הבריטים לעזור ליהודים והחלו בלחצים שהתבטאו בפרעות. בשנת תר”פ (1920-1921), החלו כנופיות של ערבים לתקוף ישובים יהודיים, ההתחלה הייתה באזור הגליל: מטולה, תל חי וכו’, ההתקפות על ירושלים לא איחרו לבוא: 6 יהודים נהרגו וכ- 200 נפצעו, רכוש נבזז ובתי כנסת נשרפו. בהתקפה זו השתתפו גם שוטרים ערבים ובריטים, רק לאחר 3 ימים התערב הצבא הבריטי אך האשמה לפרעות נפלה על הישוב היהודי ורבים נעצרו. בעקבות אירועים אלו הובן שאי אפשר לסמוך על הבריטים ושאנו צריכים להגן על עצמנו, החלטה זו הביאה ביוני 1920 להקמת ארגון “ההגנה” . הארגון יצר מערך הגנתי פנימי בכל ישוב יהודי, למקרה שיותקף.

לאחר מספר שנים של שקט, בשנת תרפ”ט (1929), הערבים הרגישו מאוימים בשל הגידול באוכלוסייה היהודית ובמספר המתפללים בכותל. ב- 23 באוגוסט 1929 נערכה בכותל הפגנה של יהודים בעד זכותם לחופש הפולחן בכותל. הערבים הגיעו חמושים באלות ובסכינים ותקפו את השכונות היהודיות בירושלים. הפרעות התפשטו למחרת (שבת, 24 באוגוסט) לחברון, שם נרצחו כ-67 יהודים ובתיהם נבזזו. התוצאה הייתה מחיקת הקהילה היהודית העתיקה שישבה בחברון מאות שנים. גם יהודי צפת, ועזה נפגעו מההתקפות. לעומת זאת, יהודי תל אביב וחיפה הצליחו להדוף את מתקפות הערבים בעזרת פעילי “ההגנה”.

בעקבות אירועים אלו, בשנת 1931, פרשה קבוצה מ”ההגנה” והקימה ארגון חדש- ארגון צבאי לאומי (אצ”ל), אשר טענו שהגיע הזמן להיות תוקפנים חזרה כלפי הפורעים בנו. אנשי האצ”ל יזמו פעולות ומארבים מחוץ לגדר הישוב היהודי, דבר שלא נעשה קודם לכן.

מצד הבריטים, פורסמו “הספרים הלבנים”- ספרי חוקים והגבלות ליהודים, המצמצמים את כמות רכישת הקרקעות ומספר היהודים היכולים להיכנס לארץ, זאת בשל לחצים כבדים מצד הערבים, ספרים אלו הפריכו את הנאמר בהצהרת בלפור. לחץ גדול עוד יותר על הבריטים היה בין השנים 1936-1939, אז החל “המרד הערבי הגדול”, במהלך שנים אלו הותקפו שיירות מזון ותחמושת של הבריטים ואף נרצח הנציב הבריטי בגליל. בהתקפות על ישובים יהודיים נרצחו למעלה מ-80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו. אך שבל העובדה שהערבים השביתו את המשק פותח התחום ע”י היהודים, כמו כן, “ההגנה” שינתה את שיטת הפעולה שלה והארגון הקים יחידה ניידת בשם “הנודדת” שלאחר מכן התפתחה ל”פלוגות השדה”, אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים. במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה בשם “הידיד”, אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהוד

ים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים. היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו ישובי “חומה ומגדל”.

בעקבות פתיחתה של מלחמת העולם השנייה יצאה קריאה של ראש המוסדות, דוד בן גוריון, להתגייס לצבא הבריטי ולעזור במאבק נגד הנאצים. קבוצה מאנשי האצ”ל ראתה בכך הזדמנות לפעול כנגד הבריטים, פרשה ויצרה ארגון חדש, לוחמי חירות ישראל (לח”י) שמטרתו לפגוע בבריטים היושבים בארץ בזמן שהם עסוקים במלחמה באירופה בכדי שיבינו שזו אינה ארצם. מאבקם כלל פגיעה במתקנים ובאישים בכירים של הממשל הבריטי בארץ בעיקר.

בסיום מלחמת העולם השנייה, מאחר והבריטים החמירו את חוקיהם כנגד היישוב היהודי ולא אפשרו לניצולי השואה ופליטים יהודים מארצות נוספות (תימן, מרוקו וכו’) להיכנס לארץ, היה ברור שהצהרת בלפור לא תתגשם ללא מאבק, הוחלט על איחוד בין שלושת המחתרות וקמה “תנועת המרי העברי”. הרעיון היה לפעול יחד כנגד הבריטים בכדי לגרשם מהארץ. התנועה החדשה פורקה בשל פעולה במלון המלך דוד בירושלים, אשר אגפו הדרומי שימש באותה עת כמקום מושבו של המינהל הבריטי. אנשי האצ”ל התחפשו לפועלים והטמינו במטבח, בקומת הקרקע, כדי חלב שהכילו 350 ק”ג חומר נפץ. לאחר שעות אחדות, בשעה 12 בצהריים, הודיעו אנשי האצ”ל על פיצוץ קרוב של המלון אך מקבל ההודעה לא פינה איש מהאגף. בשעה 12:30 הרס פיצוץ אדיר את כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על כל קומותיו. בפיצוץ נהרגו 91 איש: 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון. במשך יומיים עמלו מהנדסי הצבא הבריטי המלכותי על חילוץ הגופות. 476 איש נפצעו כתוצאה מהפיצוץ.

בעקבות כך, פורקה “תנועת המרי העברי”, וכל מחתרת המשיכה בפעולות משלה. בכ”ט בנובמבר 1947 הוחלט באו”ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל וכן שהארץ תחולק לשתיים: חלקה ערבית, חלקה יהודית, וירושלים וסביבתה הוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. המוסדות היהודים החליטו לקבל את ההחלטה בכדי לאפשר למאות אלפי הפליטים היהודים הכלואים במחנות מעצר בקפריסין, בעתלית ואלו המחכים עדיין בחו”ל, להיקלט בארץ. הערבים, לעומת זאת, לא קיבלו את ההחלטה, ויום לאחר מכן החלו בהתקפות כנגד הישובים העבריים. הבריטים מצדם התרכזו בהיערכותם לפינוי ומנעו עלייה חופשית של יהודים, אסרו על הכנסת נשק, אחזקת נשק והתארגנות צבאית יהודית. במהלך הלחימה בין הכוחות הייתה התמקדות בשלושה תחומים: ערים מעורבות כמו ירושלים, טבריה וכו’, הגנה על ישובים מבודדים, ולחימה על צירי התנועה.

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ”ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד’, אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. קו התוכנית: השתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו”ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.

המבצע הגדול שנערך במסגרת תוכנית ד’ היה מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, בכוח של מספר חטיבות שפעלו בתאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ’כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך מחמת חוסר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש”ח ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה (כוח מתנדבים ערביים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג’י שבא מסוריה לעזרת ערביי ארץ ישראל), על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות “ההגנה”.

עד להכרזת המדינה נכבשו העיר יפו והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת וכן עשרות כפרים ערביים, והחלה המנוסה של ערביי ארץ ישראל, שהפכו לפליטים. באמצע מאי נכבשה גם עכו. בצד ההישג הגדול של תוכנית ד’ היו גם כישלונות צורבים. גוש עציון הותקף ונכנע יום לפני הכרזת המדינה. פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה. הצלחתה של תוכנית ד’ העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב.

בה’ באייר תש”ח 14 למאי 1948 הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, ללא כל שהות, פלשו חמישה צבאות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את המדינה שזה עתה קמה.

בחודש הראשון כיתר הצבא המצרי את הנגב. בגזרת ירושלים השתלט צבא ירדן על גוש עציון, עטרות, נווה-יעקב, גבעת הראדר, שיח’-ג’ראח, הר-הזיתים, אוגוסטה-ויקטוריה וכל העיר העתיקה. הצבא העיראקי השתלט על כל הר השומרון. הצבא הסורי כבש את משמר-הירדן, ואילו הלבנונים וצבא “ההצלה” העמיקו התבססותם בגליל ההררי. תוך כדי המלחמה, ב-1 ביוני 1948 הפך ארגון ה”הגנה” ל”צבא-הגנה-לישראל”. כעבור כחודשיים החלו הפוגות בלחימה שנוצלו להתארגנות מבחינה צבאית.

מלחמת העצמאות לא הסתיימה בהסכמי שלום, אלא רק בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, לבנון, ירדן וסוריה. עיראק מסרה את מרחב השומרון לירדן והתנגדה לכל מגע מדיני עם ישראל. הגבולות עליהן הוחלט בעצרת האו”ם ב-29 בנובמבר 1947 הורחבו במידה ניכרת והושג רצף טריטוריאלי. במסגרת ההסכמה כי קווי הפסקת האש יהיו לקווי שביתת הנשק, אבדה ישראל את השליטה בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון, בעטרות ובנוה יעקב שמצפון לירושלים, בבית הערבה שלחוף ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה.